החלון הלבן

אסד עזי

בסטודיו של אסד עזי - לצד עבודות "גמורות" מאורגנות באיזון של ניגודים, ראיתי על הרצפה עבודה המחפשת את עצמה, עבודה היולית שנוצרה באי-שקט, שבסופה תוכרע לחיבור הסכיזופרני, המאפיין את יצירותיו, בין תזזית לשיקול דעת מאופק.
התשוקה הבראשיתית לאמת - אם קלאסית ואם רומנטית, לא מחייבת את אסד עזי.
בטקסט שכתב לתערוכה ב 1987- , הוא אומר: "איני מרגיש שום שייכות לשום קטגוריה, איזם, דת, מפלגה, זרם, חשיבה וכו'... ואף לא מחוייבות
כלפי דבר כלשהו בעולם הזה, מלבד עצמאותי וחירותי הפרטית".
לחירות הפרטית הזו יש מחיר: אדם החי בקו תפר, המחפש את זהותו במעגלים של האני הפרטי והאני הלאומי, בין ילדות-שפרעם לבגרות תל-אביבית, בין העממי לאליטיסטי, שניות שנעה בין אמירה אינטלקטואלית השוללת כל אפשרות של חזרה לציור, חזרה לחיים האמיתיים, המדברת על מבוי סתום של עודף שכלתנות, על טקסטים וחיקוי, על אין לאן ללכת, הכל הבל - לבין עולם פנימי רוחש חיים ויצר, הזקוק לציור כצורך קיומי שפוי, הנותן משמעות לחיפוש, התערוכה בגלריה בקיבוץ כברי ובקיבוץ לוחמי-הגיטאות באה לחדד את השניות הזו, המתגלה כשתי פנים של רבגוניות מעגלית, התפישה הכולית בעבודות עזי, המוצגת בגלריה כברי, מאפשרת הפשטה עד למשטח הלבן הגדול, וממלאה את חלל הגלריה במארג דגמי מודע של מוות וקיטש, של מטפחת מבית-אמא המסויד לבן, של חלום, של מוות, של אוויר ואור, של הריק המכיל את המלא, האחדות מוצגת כעיקרון בסיסי במטפיסיקה של אסד עזי, אחדות המדביקה יחד את השוני האינסופי של העולם, החיים הנעים בין הרציונלי והאי-רציונלי יכולים להיות קטלניים, אך אסד עזי חי - שורד, המפגש הבלתי-אפשרי יוצר אצלו רקמה צבעונית אנרגטית הבאה לידי ביטוי בעבודות הנייר המוצגות בגלריה של לוחמי-הגיטאות, נכון להצמיד אליהן את הגדרתו: "אני פולחניסט מודרני שלא מאמין אפילו בפולחן של עצמי".
פורמט הצבע המלבני בעבודות הוא האיקונה של עצמו בלא הדיוקן.
הציור כציור עומד נכוחה ,ללא אקלקטיות החומרים שכל כך התרגלנו לראות בעבודותיו, אסד מטפל בהעזה בבעיות של דקורטיביות מופשטת המחוברת לדפוסים פילוסופיים ותרבותיים מזרחיים לצד הוורד הטעון תכנים של ייצוג תרבותי מערבי, מי שנוגע בוורד ללא פשרות נוגע גם בקוצים, ומקרין על המתבונן בשתי התערוכות חיי יצירה שלמים.

דרורה דקל
אוצרת התערוכה